בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"פ 70194/04 (מפי כבוד השופט ח' כבוב) בו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק-דינו של בית-המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו.
2. המבקשת הורשעה בבית-המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו בעבירות של אי-מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חצייה ונהיגה בקלות ראש תוך גרימת חבלה של ממש. על-פי דברו של כתב האישום, ביום 28.7.02 נהגה המבקשת במכוניתה בנתיב הימני מתוך שלושה נתיבים ברחוב הרברט סמואל בתל-אביב. בהמשך הרחוב, בכיוון נסיעתה של המבקשת, מסומן מעבר חצייה להולכי רגל ומוצבים תמרורים בולטים המציינים קיומו של מעבר החצייה. אותה שעה חצה את מעבר החצייה הולך-רגל, קטין כבן 6, ביחד עם אימו. על-פי קביעתו של בית המשפט לתעבורה, המבקשת לא נתנה דעתה לדרך בהתקרבה למעבר החצייה, חלפה על-פני המכוניות, אשר נעצרו משמאלה בנתיבים השמאליים על מנת לאפשר להולכי הרגל לחצות את הכביש, לא הבחינה בעוד מועד בקטין, ופגעה בו בעודו על מעבר החצייה. כתוצאה מהתאונה פגע ראשו של הקטין בעמוד בטון על שפת המדרכה והוא נחבל חבלות של ממש. משהורשעה המבקשת בדינה הטיל עליה בית-המשפט לתעבורה את העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות, 3 חודשי מאסר על-תנאי למשך 3 שנים, ופסילה מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 5 שנים.
3. המבקשת ערערה על הכרעת-הדין ועל גזר-הדין לפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית-המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשת על שני חלקיו, בקובעו כי הכרעת-הדין של בית-המשפט לתעבורה הינה מפורטת, מתייחסת לכל טענה שהועלתה ואין בה כל פגם המצדיק התערבותה של ערכאת הערעור. כן הוסיף בית-המשפט המחוזי כי אין בהתנהגות הילד הנפגע ואימו כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין התנהגות המבקשת לבין קרות התאונה, שכן חובת הזהירות בכל הקשור להולכי רגל, ובפרט כאשר מדובר במעבר חצייה, רובצת לפיתחו של הנהג. במקרה הנדון הוכח לפני בית-המשפט לתעבורה כי המבקשת לא עמדה על הסכנות הצפונות בדרך שלפניה ולא התאימה את מהירות נהיגתה לתנאי הדרך אף שהיה עליה לעשות כן. באשר לעונש קבע בית-המשפט המחוזי כי העונש שהושת על המבקשת אינו חורג מן המקובל - בשים לב לתוצאותיה הקשות של התאונה - ואינו מצדיק התערבותה של ערכאת הערעור אף לאחר התחשבות בנסיבותיה האישיות של המבקשת.
4. בבקשה המונחת לפניי טוענת המבקשת כי עניינה נופל בגדר אותם עניינים חריגים שבהם מחייב הצדק לחרוג מן הכלל כי לא תינתן רשות ערעור לערכאה שלישית בשל חומרת העונש לבדה. לטענת המבקשת, שגו בתי-המשפט דלמטה כאשר לא התחשבו בנסיבותיה האישיות המיוחדות אשר הצדיקו הימנעות מהשתת עונש מאסר בפועל, ובפרט כאשר לא נתנו את מלוא המשקל להשלכות הקשות שיהיו לעונש זה עליה. כן טוענת המבקשת כי בהטילו עונש מאסר בפועל חרג בית-המשפט לתעבורה מנורמת הענישה המקובלת בעבירות כגון זו, בפרט בהתחשב בתוצאה שנגרמה לנפגע, אשר לא הצדיקה הטלת עונש מאסר. בתמיכה לטענתה בדבר חריגה מרמת הענישה הנהוגה בעבירות שבהן הורשעה הפנתה המבקשת למספר פסקי-דין בהם ביטלה ערכאת הערעור עונשי מאסר בפועל אשר נגזרו על נהגים שהורשעו בגרימת חבלה של ממש.
5. דין הבקשה דחייה. הלכה היא מלפנינו כי טענות בדבר קולת העונש או חומרתו תקימנה עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי אך בהתקיים נסיבות חריגות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה. ראו, למשל: רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' מדינת ישראל, תק-על 97 (4), 17. בענייננו, לא נמצא לי כי בית-המשפט לתעבורה סטה באופן ניכר ממדיניות הענישה המקובלת. יתר-על-כן, במקרים של גרימת חבלות אשר אך כפשע ביניהן לבין גרימת מוות, יש הצדקה להקיש מן העונש המינימאלי הקבוע במקרה של גרם מוות ברשלנות תוך שימוש ברכב - הוא עונש של שישה חודשי מאסר בפועל, לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה - ולגזור עונש מאסר בפועל. העובדה כי לעיתים הקלו בתי-המשפט המחוזיים בעונשם של עבריינים שהורשעו בגרימת חבלות וביטלו עונשי מאסר בפועל אשר נגזרו עליהם, אין בה כדי ללמד על רמת הענישה המקובלת. אדרבא, בית-משפט זה חזר והזהיר את בתי-המשפט המחוזיים לא אחת כי אל להם להקל בעונשם של עברייני תנועה. וכדברי הנשיא שמגר ברע"פ 262/91 וויליאם ארביב נ' מדינת ישראל פ"ד מה (2) 580, 582:
במציאות המצערת שלנו יש להטיל עונשים חמורים ומרתיעים על אלה הפוגעים בבטיחות התנועה בדרכים. מידת הרחמים בה נוהג בית המשפט המחוזי, בהתערבו במידת העונש, כל אימת שבית משפט לתעבורה מנסה לשנות את רמת הענישה המקובלת כדי לנקוט בצעדים עונשיים מחמירים יותר, עלולה, חס וחלילה, להוות פגיעה במשתמשים אחרים בדרך.
כן ראו דבריו בע"פ 4088/90 אביטן ניר נ' מדינת ישראל תק-על 90 (3) 1044:
מן הראוי להדגיש כי המציאות, כביטוייה בהתנהגותם של נהגים לא מעטים בכבישי הארץ, מחייבת נקיטת אמות מידה עונשיות מחמירות יותר. אם העונשים המוטלים בבתי המשפט במקרים דומים קלים יותר מהעונש שנגזר במקרה דנן, מן הנכון לשנות את המדיניות העונשית, כדי שמעשי הרשלנות המסכנים חיי אדם ייענשו כנאות וכדי שיהיה משקל מרתיע משמעותי יותר להתנהגות נלוזה בעת נהיגה.
תוצאותיה של התאונה אשר לה גרמה המבקשת ברשלנותה - חמורות הן. העובדה כי בחלוף כשלוש שנים ממועד התאונה כבר היה מצבו של הנפגע טוב בהרבה - וזאת לאחר אישפוז לא קצר בבית-חולים לשיקום - אינה גורעת מחומרת התוצאות ומהשפעתן הקשה על חייו של הנפגע ועל משפחתו. כעולה מגזר-הדין המנומק והמפורט, שקל בית-המשפט לתעבורה בכובד ראש את נסיבותיה האישיות של המבקשת, אולם בהביאו במנין את התוצאה העגומה של התאונה, את הצורך להמחיש למבקשת - אשר לא הביעה חרטה - את חומרת התנהגותה, וכן את מרכיב ההרתעה ואינטרס הציבור בעבירות אלו, החליט להחמיר בעונשה של המבקשת ולהטיל עליה את העונש שהטיל. ואמנם, בעבירות תעבורה אשר יש בהן כדי לסכן חיי אדם גוברים לא אחת שיקולי ההרתעה על ההתחשבות בנסיבותיו האישיות של העבריין. ראו: ע"פ 674/99 מיכאל טויטו נ' מדינת ישראל, תק-על 99 (2) 1470; רע"פ 2842/96 כחלון ויקטור נ' מדינת ישראל תק-על 96 (2) 481, 482. לאור כל זאת, לא ניתן לומר כי העונש שנגזר על המבקשת חורג במידה בלתי-סבירה ממדיניות הענישה המקובלת, ואין עילה להתערבותנו בו.
6. הבקשה נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש שהוטל על המבקשת. המבקשת תתייצב לריצוי עונשה כפי שהורה אותה בית-המשפט המחוזי.
היום, י"ב ניסן, תשס"ה (21.04.2005).
המישנה לנשיא
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.